הפלאה על כתובות נ״ו

1 ע"א מ"ד אין הלכה ה"נ אומדן דעת' וכו'. יש לדקדק דהל"ל הלכה כחכמים. ואפשר דס"ל דכיון דאיכא אומדנא להכי ולהכי אין להוציא מיד המוחזק דלא עדיפא אומדנא דאקרובי דעתא יותר מאומדנא דראב"ע אלא דראב"ע ס"ל בפשיטות דאינו גובה וקרעינן לשטרא ואפילו תפסה מוציאין מידה לכך אמר אין הלכה כראב"ע באומדנא זו אבל כשהבעל מוחזק אינה גובה ממנו דלא כחכמים. ואפשר לומר דרבנן ס"ל דגובה הכל משמע שמוציאה דלא אזלי בתר אומדנא כלל והני אמוראי ס"ל בעלמא דאזלינן בתר אומדנא כר"ש שזורי וכסתם מתניתין דב"ב. אלא דבאומדנא זו כיון דלא ברירא כולי האי לא מפרקינן ממונא. והיינו דלא קאמר טעמא דחכמים נמי משום אומדנא הוא. ובזה מיושב מה שהקש' התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב על הר"ת דרבנן דראב"ע נמי אזלי בתר אומדנא ועמ"ש שם. ולפי מ"ש רבנן גופייהו דס"ל שהיא מוציאה ע"כ לא אזלי בתר אומדנא כלל והיינו דקאמר במסקנה והלכה למעשה כראב"ע פי' אפילו מעשה להוציא. אפילו אם תפסה. וק"ל:

2 ואין לומר דאיך שייך תפיסה בבכתובה למאי דקי"ל לעיל דתוספת כתובה ככתובה לגבות מן הקרקע ולא ממטלטליה ובקרקע לא שייך תפיסה כמ"ש הרא"ש בפ' הכותב דף פ"ו. זה אינו חדא דנראה דבכתובה מהני תפיסה מיני' במטלטלי ודוקא לגבי יורשים נחלקו התוס' לקמן דף פ"ה ע"ב אי מהני תפיסה מחיים משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ועיין קונטרס אחרון ריש סימן ק'. ותו דאף בקרקע מהני תפיסה אם הגביה ע"פ בית דין כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק הכותב שם. וק"ל

3 שם בעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה נראה דנקט הכי משום דס"ל דחופה היא יחוד גמור הראוי' לביאה ואי פרסה נדה קודם החופה אסור לייחד כדאיתא ר"פ קמא וכן חתן וכו'. לכך צריך לומר שבשעה שנכנסה לחופה פירסה נדה. ועיין לעיל דף ד' בזה בפי' רש"י שם.

4 תוס' ד"ה ר' יוסי וכו'. ולא פי' לפי המסקנא וכו'. נלענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דטעמא דיכוף לפורעו לא שייך בכתובה חדא דהא לא ניתנה לגבות מחיי' וע"כ יצטרך לשמור שוברו. ועוד דבמלוה דניגביה ממטלטלי שיכול להבריחם א"כ לא מיבעי' היכא דל"ל קרקע דאיכא חשש שיבריח המטלטליה ואפילו באית ליה קרקע מ"מ המלוה רוצה יותר שיפרע במעות וחושש שמא יבריח שפיר שייך דמחשש אבדת השובר יבא. בעצמו לפרוע. אבל בכתובה דאינה ניגבת אפילו מיני' אלא מקרקעות בל"ז יכולה לכופו דאין להבריחם ומדמקשה הכא וסבר ר' יהודה משמע דלר' יוסי א"ש אף דלא פליגי הכא אלא בתחלת נשואין כדקאמר לקמן. אבל לאחר הנשואין מודה ר' יוסי לר' יהודה דכותבת לו התקבלתי והיינו משום דס"ל בעלמא נמי כותבין שובר דאף דלא שייך הכא טעמא דיכוף לפורעו מ"מ לאחר הנשואין שייך משום השעבוד מזמן שני דלא מיבעי' כשלא יכתבו עדים קמאי צריך ליכתוב מזמן שני ואפילו עדים קמאי של לומר דסבריא ליה לר"י דעשו שליחותן. וק"ל:

5 ואפשר דהתוס' ס"ל דודאי אף המקשה ידע תירוצא דאביי דהכא לא שייך אין כותבין שובר דהא לא קיבלה ממנו. אלא. דגם המקשה סבר דגזרינן שובר דהכא אטו שובר דעלמא. וכיון דבעלמא ס"ל דכותבין שובר משום שיכוף לפרעו אין כאן מקום לגזור אף דהכא לא שייך יכוף לפרעו. ועיין בסמוך כתבתי עוד טעם לפירש"י דלא שייך דהכא יכוף לפרעו. וק"ל:

6 תוס' כששוברתה וכו'. וא"ת וכו'. הקשו המפרשים דלמ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. לא מקשה מידי דה"ל במקום דלא אפשר דדילמא גביה בעידי הנומא גם מ"ש בתירץ שני דיכול לבא לידי הפסד כוונתם למה שכתב בדף פ"ח ע"ב דבמקום שלא יהיה לה עידי הנומא יהיה נאמן במיגו דאלמנה נשאתיך. אבל אכתי לפמ"ש שם דבאלמנה לא שייך דיבא לידי הפסד במקום שיוכל לומר אין את אשתי דא"כ יוכל נמי לומר לא גרשתיך ולית להו סברת רש"י שם דהפסד הוא לגבי יורשים. א"כ מתניתין דמיירי נמי באלמנה דכותבת התקבלתי חמשים וכו' לא מתרצא ואף שהתוס' לעיל דף ט"ו ע"ב כתבו סתמא דיכול לבא לידי הפסד דמשמע אפילו באלמנה כבר תירצנו שם דהתם קאי אליבא דר"מ דס"ל דמחילה אינו מועיל בשאר וכסות נמצא אם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות כמ"ש תוס' דף פ"ט ולא שייך תירוץ התוס' שם דה"ל טענו חיטין והודה לו בשעורין דנא הטעם משום מחילה והכא אפילו מחלה לא מהני. אבל הכא דקיימי' אליבא דר' יהודה דמחילה והכא אפילו מחלה לא מהני. אבל הכא דקיימי' אליבא דר' יהודה דמחילה מועיל בשאר וכסות כדקאמר בשמעתי' וא"כ יוכל לומר לא גרשתיך ומאי הפסד איכא באלמנה. והנה בפשטות נלענ"ד דס"ל דהסוגיא אזלא אף למ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואי משום דלא אפשר מ"מ כיון דס"ל לר' יהודה אין כותביה שובר הי' להם לתקן לכתוב בתחלה הכתובה על מנה כדי שיועיל לו אכ"פ אם יאבד שוברו במקום דליכא עידי הנומא ויפריש בשובר דהוא על מנה שני' דלא נזכר בכתובתה דודאי כל שאפשר לעשות לטובת הבעל נוכל לעשות כדקאמר התם יחליף. נמצא על המקשן לא קשה מידי ולפ"ז א"ש טפי מ"ש לעיל דלא שייך הכא טעמא דיכוף לפורעו דכיון דיכול' להטמין כתובתה דהא הטוען לאחר מבית דין לא אמר כלום אלא דמועיל במה שתפחית הכתובה במקום דליכא עידי הנומא וזהו במנה שני' אבל מה שייך יכוף לפורעו דהיינו משום שיירא שמא יאבד שוברו. וכדי שיוציא הכתובה מתחת ידה לכך ימהר לשלם מנה שני' הא בזה לא יועיל אף אם יוציא ממנה הכתובה אם יאבד שוברו דהא במנה אחת א"צ כתובה דה"ל טוען אחר מעשה בית דין. ודוק רק על ר' ירמי' קשה להו דמשמע להו כדמשני כששוברתה מתוכ' דבזה לבדו בסימן חדא דלא רמיזא במתניתין שני שוברין. ותו כיון דטעמא דר' יהודה דס"ל דכותב מאתים וכותבת התקבלתי ולא אמר שיכתוב רק על מנה. משום דלא מהני מחילה כדקאמר בסמוך וצריך לכתוב דווקא התקבלתי דהוי כמו קיבלה מעות כמו שיבואר בס"ד ואס"ד שכותבת לבעל שובר גם כן. הרי כבר מחלה בכתב ול"ל שטר ושוברו עמו יכתוב רק על מנה. וע"כ ס"ל לר' ירמי' דסגי בשובר שבתוך מכתובה לבד שכותבת בתוך הכתובה התקבלתי ושפיר קשה לוה דאמאי הא למ"ד הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום אתי ריעות' במקום דאיכא עידי הנומא ועל זה תירצו בתחלה דיש לומר דמתניתין מיירי במקום נדוני' דסגי בשוברתו מתוכו א"נ במקום דאיכא פסידא כגון בבתולה במקום דאיכא עידי הנומא באמת אינו גובה בלא כתובה ולא תוכל להטמין וסגי' בשוברתו מתוכו ובאלמנה למ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום לא קשה מידי דכיון דבאלמנה אי אפשר כותבין שובר אפילו לר' יהודה ותני' ליד הבעל. ודוק:

7 מיהו אלולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד דבאמת כוונת ר' ירמי' כן דהא בל"ז יש לדקדק בלשון הברייתא לקמן דנקט והיא כותבת לו שובר וכן ראיתי הגירסא באלפסי. משמע שנותנת לו שובר וגם לישנא דכותבת דמשמע מכ"י או מעדים ע"פ צווי' לא שייך בפרעון שבתוך שט"ח עצמו דאפילו אינו מכתב ידה או ע"פ צווי' כיון שנכתב קבלה בתוך הכתובה אפילו מכתב יד הבעל עצמו כגון שכותב שנתן מהני: ותו קשה לי דלפמ"ש בתירוץ שני של התוס' דר' ירמי' מיירי בבתולה דא"י לגבות בלא כתובה מחמת שיבא לידי הפסד אבל באלמנה כיון דלא אפשר כותבין שובר ליד הבעל א"כ תהיה לישנא דמתניתין חלוק. באלמנה שובר ממש. ובבתולה שובר בתוך הכתובה. ותו דלפמ"ש לקמן דהא דמועיל התקבלתי בכתב לר' יהודה לאו מטעיין מחילה אלא דהוי קבל' ממש כאילו קיבלה באמת מעו' דקי"ל בחייב אני לך מעות בשטר אף שלא לוה מעולם מתחייב במסירת השטר וזהו בשובר ליד הבעל אבל כשכותבת בכותבתה אין זה אלא מחילה ומה מועיל לשון התקבלתי כיון דלא קיבלה ואין הבעל זוכה כיון שלא נמסר לידו. מיהו התוס' לשיטתי' אזלי דל"ל הך סברא וכמ"ש לעיל דף נ"א ע"ש ונראה דיש לומר דס"ל לר' ירמי' דודאי מתני מיירי בשובר ליד הבעל שמועיל על ידי המחילה כאילו קיבלה מעות ושלא תתבע הכתובה על ידי עידי הנומא וכ"ש באלמנה דאי אפשר כנ"ל אלא דלתרץ קושי' הש"ס דשמא יאבד השובר ע"ז קאמר כששוברתו מתוכו ר"ל דכותבת גם כן על הכתובה שנפרעת מנה. וזה אינו מרומז באמת במתניתין דלא מיירי אלא בתועלת המחילה. ובזה נכון לשון הש"ס דקאמר לאביי שוברתה מתוכה לא קתני ר"ל דלר' ירמי' צ"ל דלא מיירי התנ' דמתניתין מזה וזה לא ניחא לי לאביי. ודוק:

8 אמנם נלפענ"ד בהבנת קושי' הש"ס דר"י אר"י וקושי' התוס' יותר נכון. והוא דאף למ"ד הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום אפ"ה מקשה שפיר דהא כתב הרא"ה לעיל דף נ"א דדייק הש"ס התם דלא מהני מחילה דאל"ה היה נאמן הבעל לומר מחלת לי באין כתובה יוצא מתחת ידה דהא דהטוען לאחר מבית דין לא אמר כלום היינו כשידוע שנתחייב בתנאי בית דין וה"ל כשטר ואין לומר פרעתי אבל כשטוען שלא נתחייב מתחלה מהני וכמו שהארכנו שם. א"כ לפי מאי דמקשה דר"י אר"י דאין כותבין שובר היינו שיתקנו חכמים שיועיל המחילה ולא יכתוב רק על מנה א"כ אם יועיל המחילה באמת יהיה נאמן לומר פרעתי והא דס"ל לר"י הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום וגובה בלא כתובה ואינו נאמן במיגו שלא נתחייב היינו לפי המסקנא דמחילה אינו מועיל. ובזה נלענ"ד דממילא נכון מ"ש לעיל דה"ל אפילו לר"י דמודה לאחר הנשואין אף דס"ל כותבין שובר לא שייך טעמי' משום דיכוף לפורעו בכתובה כנ"ל דבאמת לאחר הנשואין כיון דכבר נתחייב תו הוי במקום דלא אפשר דהא תוכל להטמין הכתובה ובודאי כותבין שורב. ועוד נלענ"ד דיותר נכון אפילו הא דמשמע דלא מקשה אדר' יהודה אלא משום דס"ל בב"ב דאין כותבין שובר. ואמאי הא בתחלת הנשואין לא שייך. משום מחילת השיעבוד מזמן ראשון ולא משום יכוף לפורעו וא"כ לכ"ע אין כותבין שובר. ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר הקושי' דאם יועיל מחילה באמת יוכל הבעל לטעון מחלתני א"כ לפ"ז אתי ריעותא לאשה דתצטרך לשמור כתובתה לעולם א"כ למה ניחוש לתקנת הבעל שלא יאבד שוברו ולא ניחוש לתקנת אשה שלא תאבד כתובה אלא דהקושי' לר' יהודה כיון דחזינן התם בשט"ח דחייש יותר לתקנת הלוה דאין כותבין שובר אף דאיכא תקנת המלוה כדס"ל לר' יוסי משום מחילת השיעבד ומשום שיכוף לפורעו אפ"ה חייש יותר לתקנת הלוה ה"נ ניחוש לתקנת הבעל יותר. ובזה א"ש שינויא דאביי דהכא חיישינן לתקנת אשה יותר דלכאורה קשה מה בכך דמרצונה מוחלת אפ"ה כיון דאיכא טיבותא לבעל ואין ריעותא לאשה למה לא ניחוש לטובתו ולפמ"ש א"ש דאתי ריעותא לאשה שתצטרך לשמור כתובתה. מיהו נראה דמה שהקשו התוספ' על רבי ירמי' הוא משום דס"ל לתירוץ ר' ירמי' דמחילה תחלה לא מהני אלא בשוברתו מתוכו. אם כן זה בודאי אין לומר דאם תטמין הכתובה יהא נאמן שהיה בו שובר. דעל כרחך זה אינו דאליבא דאמת אי אפשר לפרש כן. תדע דא"כ איך אמר ר' יוחנן דהטוען אחר מבית דין ל"א כלום הא יהיה נאמן במיגו דנכתוב בו שובר. אלא ודאי דזה אינו דבשלמא אם היה מועיל מחילה בלא כתובה כלל היה הבעל נאמן דלא נתחייב כלל אבל כיון דס"ל לר' יהודה דצריך הבעל להתחייב רק שהיא כתובת קבלה תו ה"ל טוען אחר מבית דין שהוא תחלת החיוב. ושפיר הקשו התוס'דתטמין הכתובה דוקא על ר' ירמי' ולא על המקשה ועיין בסמוך מ"ש בזה. ודוק

9 בגמרא טעמא דכתבה לו וכו' לכאורה נראה דהקושי' לר' ירמי' דבשוברתו מתוכו לא קמ"ל מידי אבל לאביי דס"ל דהכא שאני משאר ב"ח דס"ל לר"י אין כותבין שובר א"כ מנ"ל דלימא ע"פ נמי דמהני וקמ"ל מתניתין דהכא כותבין שובר ולא גזרינן אטו שובר דעלמא אלא דזה דוחק דהא אביי משני לקמן לכל יש וכו'. מיהו לפמ"ש התוס' ד"ה טעמא וכו' דהא פליג ארבי יוסי וכו' יש לומר דברייתא סמיך דא"כ היינו ר' יוסי וא"ל דר' יוסי ס"ל דהכא אין כותבין שובר וכמ,ש לעיל משום דליכא משום מחילת השיעבוד ומשום יכוף לפורעו כנ"ל דא"כ במאי פלוגי הכא בהפוך פלוגתי' שם. ולפמ"ש לעיל דקושי' הש"ס לעיל מדר' יהודה דאין כותבין שובר אינו אלא בבתולה דאתי ריעותא לבעל במקום דליכא עידי הנומא אבל באלמנה כיון דאי אפשר בודאי כותבין שובר א"כ שפיר מדייק דמאי קמ"ל באלמנה אם לא לאשמעי' דבע"פ לא מהני. וא"ל דא"כ למה הוצרך לשנוי קסבר ר"י כתובה דרבנן הוא באלמנה לכ"ע הוא מדרבנן. וזה אינו דכיון דע"כ פי' המתניתין באלמנה דע"פ לא מהני מסתמא גם בבתולה הפי' כן. ותו דלפמ"ש בסמוך דבל"ז ס"ל לר"י בעלמא דכתובה דרבנן שפיר קאמר דבכ"מ עשו חיזוק וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בסברת אביי דשאני שובר דהכא משום דאיכא ריעותא לאשה אם נימא דמחילה ע"פ מועיל דתצטרך לשמור כתובתה דיכול לטעון מחלת לי מעיקרא כסברת הרא"ה א"כ ממילא דלא קשה מידי דעכ"פ מוכח דמחילה ע"פ לא מהני. ודוק:

10 שם ושמעי' ליה לר"י וכו' וסבר ר"י כתובה דרבנן. לכאורה נראה דגם המקשה ידע דס"ל לר"י כתובה דרבנן דהא ס"ל בריש הנזקי' דכתובת אשה בזבורי' ואי' לעיל דףף י' דטעמא משום דתקנת חכמים היא. ומזה הכריח הרא"ש לעיל שם דקי"ל כתובה דרבנן מדגובה מן הזבורי' אלא דהוי סבר כיון דבדאוריי' תנאו' קיים כ"ש בדרבנן. אף דלפ"ז הוי מצי להקשות מפירו' מיד מדרבנן אדרבנן וכ"ש לפמ"ש דעיקר הקושיא הוא מכתובת אלמנה דלכ"ע מדרבנן ועמ"ש לקמן ע"ב מ"מ עדיפא ליה להקשות מדברי ר"י בפירוש בסבר שבממון תנאו קיים אפילו בשל תורה. ובלימוד הישיבה אמרנו דניחא ליה להקשות מהא לפמ"ש לעיל דעיקר קושיתו מאלמנה דלא קמ"ל מידי דהא במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר וטעמא דלא אפשר באלמנה כתבנו לעיל ורפ"ב כמ"ש התוס' בדף פ"Y דאינו יכול לבא לידי הפסד במקום דליכא סבדי שהיא אשתו משום דיכול לומר לא גרשתיך ולא יתחייב באר וכסות משום דמחלה לו א"כ הוצרך לאתוי דמחילה מהני בשאר וכסות דאורייתא. ודוק:

11 אך לפמ"ש לקמן בדף נ"ז ע"א דע"כ צ"ל דהמקשה הוי סבר דס"ל לר"י כתובה דאורייתא צ"ל טעמא אחרינ' דהוי בזיבורית. וצ"ע.

12 שם ר"י אומר בדבר שבממון וכו' כבר כתבתי לעיל דף מ"ח הא דלא קאמר בפירוש בשאר וכסות כמו ר"מ משום דבאמת כמה תנאי' פליגי בפירוש שאר וכסות כמ"ש לעיל דאיכא תנא דשאר הוא עינה וא"ד דאף כסות הוא מדרבנן להכי קאמר בהדי' בדבר שבממון ובזה נלענ"ד דא"ש הא דכתבו התוס' דף פ"ט דיכול לומר לא גרשתיך ויפטר משאר וכסות משום דהוי טענו חיטין והודה לו בשעורין דפטור משעורים. קשה הא כתבו הפוסקים משום מחילה והתם קאי אליבא דרשב"ג ס"ל דמזונות וכסות הוא מדרבנן. ודוק:

13 תוס' ד"ה טעמא וכו'. לולי דבריהם ז"ל נראה דודאי אין הוכחת המקשן דע"פ לא מהני מדנקט והיא כותבת. דהא כמה פוסקים ס"ל בכל שטר אינו מועיל מחילה ע"פ כדאיתא בח"מ סימן י"ב וסימן רמ"א ואפילו להחולקים יש לומר במעשה בית דין בשטר כתובה עדיף טפי וכמ"ש לעיל דף נ"א דזה הוא דעת המקשן שם אלא דעיקר ההוכחא דקשיא ליה למה באמת יכתוב מאתים וע"כ צריך לכתוב שובר בכתיבה ממש מוטב היה שלא יכתוב רק על מנה. ותו דלפמ"ש לעיל דף נ"א דמשמע מלשון ר' יהודה במתניתין דר"י בעי דוקא לשון התקבלתי דהוי כאלו קיבלה ממון. א"כ יש לומר דבעינן דוקא כתיבה כמו חייב אני לך בשטר כמ"ש לעיל אלא דעיקר הקושיא דלמה באמת ס"ל כן. מיהו קשה דנהי דל"ל להתוס' סברא הנ"ל דבעינן כתובה ממש מ"מ מנ"ל להקשות דילמא עיקר הקושיא הוא דלא יכתוב לכתחלה הכתובה על מנה. וראיתי בספר פני יהושע שנתקשה נמי בדבריהם ז"ל ותירץ דעיקר קושית התוס' דילמא ר' יהודה כוונתו בכתיבה כדי שיהא לראיה ביד הבעל כלשון כותב דר"פ הכותב אלא שהניח בצ"ע דהא כתבו התוס' לעיל דצריכה להראות שטר הכתובה. ולפמ"ש לעיל דעיקר קושית הש"ס מאלמנה דבבתולה יש לומר דהא גופא קמ"ל כדאביי דכותבין שובר הכא. אלא דבאלמנה כיון דאי אפשר כותבין שובר בודאי. א"כ יש לומר שפיר דקשה להו דילמא הא גופא קמ"ל בבתולה דהכא כותבין שובר אע"ג דאיכא רעותא לבעל כנ"ל ובאלמנה באמת נקט לשון כתיבה דאם יכתוב על חמשים לא יועיל כראיה דתוכל להטמין ונקט לשון המועיל לראיה כדנקט ר"פ הכותב והוא הנכון נעל"ד בדבריהם ולא ניחא להו לאוקמי שלא כאביי דהא חזינן דאביי משני לקמן בדמאי הקילו כנ"ל וכ"ש לפמ"ש לקמן דכל הקושיא מפירות הוא לאביי דוקא ע"ש. וק"ל:

14 תוס' ד"ה ה"ז מקודשת וכו'. ותימה א"כ אמאי וכו'. כתב בספר פני יהושע משמע דעיקר קושיתם משום דכפליה לתנאי ואמרינן בהדיא ואם לאו לא תהא מקודשת א"כ מאי קשיא להו מהך דנזיר דילמא לאו רבי מאיר היא ונדחק שם משום דסתם מתניתין ר' מאיר. לשיטתייהו אזלי דבעי בעל מנת תנאי כפול ולע"ד א"צ לכל זה דודאי כ"ש אי לא בעינן תנאי כפול דתקשה למה היא מקודשת אלא דכוונתם דלא נימא דמיירי הכא ר"מ בלא כפליה וא"כ פשיטא ליה בכל מקום דהמעשה קיים אפילו אי לא קיימא לתנאה אלא דקמ"ל הכא דלא נימא דאפ"ה עכ"פ נתרצה ומחלה ע"ז קאמר דלא מהני מחילה בדאורייתא ואפ"ה מקודשת משום דלא כפליה. וע"ז הקדימו דמדקאמר לקמן דטעמא דר"מ משום כל המתנה וכו' ולא קאמר כל המוחל מה שכתוב בתורה משמע דאל"ה היה קיים התנאי שפיר קשה להו דנהי דבטל המחילה מ"מ לא יתקיימו הקידושין כיון דאדעתא דהכא קידשה וא"כ כ"ש למ"ד דלא בעי תנאי כפול אי נמי אי נימא לר"מ בעל מנת א"צ תנאי כפול פשיטא דקשה דלמה לא יתבטלו הקידושין כנלענ"ד בפירוש דבריהם ז"ל. ומיהו לפ"ז קושיתם על ר' יהודה ג"כ דאע"ג דלדידיה לא בעי תנאי כפול מ"מ כיון שהתנה למה תהי' מקודשת בעונה דמשמע דבעונה לא פליג על ר"מ וקשה דעל זה לא שייך תירוצם משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן דהא ר"י לא יליף בתנאי כפול מבני גד ובני ראובן. וצ"ל דכוונתם דלענין זה אפילו ר"י יליף. וכן משמע מלשונם שכתבו דאי לאו דילפינן. ולא כתבו כפשטיה דהא ס"ל לר"מ כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו'. אלא כתבו דאפילו ר"י מודה דעכ"פ צריך ללמוד מבני גד ובני ראובן אלא דלא משמע ליה לדמות לכל מילי וכן צ"ל אפילו למה שפירש בספר פני יהושע דקושיתם אינו אלא משום דכפליה לתנאיה אפ"ה קשה ג"כ על ר"י דכיון דר"מ ע"כ מיירי בכפליה לתנאיה וע"ז פליג ר"י בדבר שבממון משמע בעונה מודה לר"מ אפילו בדכפליה. אלא דאכתי קשה לי דהא משמע דהכא בכתיבה לא מהני לר"י אפילו בתנאה ואפילו בקידשה על תנאי שלא יהיה לה כתובה. דדוקא קאמר התקבלתי מהני. ואין בזה פלוגתא בין ר"מ ור"י כדקאמר לקמן כל הפוחת אפילו בתנאה. ובזה לא שייך מ"ש דבעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן כיון דלר"י אינו מן התורה. וצ"ל דאפ"ה כיון דעבוד רבנן חיזוק הוי כדבר שאי אפשר לקיימו ולא דמי לבני גד ובני ראובן א"נ דבזה קיימי התוס' בסברתם שכתבו תחלה דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול והרי מחלה אלא דאינו מועיל. וק"ל: אלא דלע"ד זה דחוק. והעיקר נראה בזה דהא דתנאי אינו מועיל בכתובה אפילו בקידשה על תנאי הוא משום דאמרינן לקמן דף ע"ד בקידשה על תנאי וכנסה צריכה הימנו גט לכ"ע משום דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואע"ג דהתם אמרינן דאין לה כתובה היינו דלענין זה קאי בתנאי. אבל הכא דעשו חיזוק לדבריהם שאין מועיל מחילה. אלא דנימא דהקידושין בטילין בזה שפיר אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וממילא דיש לה כתובה. ועיין לקמן דף נ"ז מ"ש בזה. וק"ל:

15 בא"ד שם לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה וצ"ע. דלכאורה יש לדמות לפלוגתא דרשב"ג ור"מ בגיטין ע"ו דף ע"א דס"ל לר"מ דאפילו עכבה שאינה ממנו מגורשת. ואפילו אם יש לחלק ביניהם מ"מ קשה לי דודאי אפילו בעונה מהני מחילה כמ"ש בכמה דוכתין כדאיתא בדף ס"א ע"ב ברשות כמה דבעינן. אלא שהחיזוק הוא שיכולה לחזור בה. א"כ שפיר העיכוב ממנה אם היה דעתו שתמחול ולא תחזור בה. ועמ"ש לקמן בא"ד בשיטת הר' אלחנן בסמוך:

16 בא"ד ואור"י דאי לאו דילפינן וכו'. לכאורה אין דבריהם מובנים דהא בנזיר דבור ודבור הוא ואין צריך לדמות לתנאי בני גד ובני ראובן ולפמ"ש דמה שהוצרכו לסברא זו אינו אלא לר"י אבל לר"מ בל"ז מדמי כל התנאי לבני גד ובני ראובן יש לומר דמתניתין דנזיר אתיא כר"מ. וכן מקשה בספר פני יהושע. ומפרש משום דבנזיר ה"ל כהקדש דלא מהני חזרה תוך כדי דיבור משום דמתחייב בקרבן ומשום דכתיב קדוש יהיה וכיון דא"י להתנות לעקור ד"ת ה"ל כחזרה. וצ"ע דלא גרע מן הריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה דיותר הוא דומה לחזרה אפ"ה אמרינן בנזיר דף ט' דב"ה ס"ל דלא הוי נזיר משום דנזיר ופתחו הוא. אפילו לר"מ דס"ל דבתחילת דבריו אדם נתפס מ"מ כולי חדא דבורא הוא. א"כ כ"ש הכא אי משום חזרה ודאי היה מועיל. ותו קשה דהא לפ"ז אם אמר בתחלה התנאי ע"מ שישתה יין ודאי היה מועיל. ולדברי התוס' דלא מחלקים בין תנאי ע"מ לתנאי אם. לעולם צריך שיקדים התנאי דבעינן תנאי קודם למעשה וא"כ למה אינו מועיל. והעיקר נלענ"ד בדברי תוס' כיון דנזיר איכא חיוב קרבן ה"ל כמעשה דקי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ובזה נכון מה שהקשה התוס' בנזיר דף י"א דאינו יכול לקיים נזירות על ידי שליח. וכל תנאי שאינו יכול לקיים על ידי שליח התנאי בטל דבעינן דומיא דבני גד ובני ראובן ותירצו שם דכיון דאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו חשיב כאילו הכל נעשה על ידי שליח. ואינו מובן. ולפמ"ש דבאמת הדבור של נזירות א"צ ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן דאתי דבור ומבטל דבור. אלא משום קרבן דה"ל כמעשה. וקרבן באמת יכול להביא ע"י שליח וזהו שכתבו התוס' כאן דאף בנזירות צריך למילף מתנאי בני גד ובני ראובן. ובדאורייתא לא מהני התנאי. ודוק:

17 בא"ד וא"ת הא דתנן וכו' ואומר ר"י וכו'. קשה לי דא"כ יהיה הדין בטועה בשאר וכסות שהוא מן התורה או בכתובה נימא ג"כ הכי. ותו דא"כ באין לך עלי אונאה אם המוכר טועה ג"כ נימא הכי. ואפשר לחלק. מ"מ לולי דבריהם היה נלענ"ד דהתם אינו מתנה דוקא על בית חוניו. אלא אם לא יהיה טורח הוא מקבל עליו אפילו בבה"מ. ואם יהיה טורח לא יהיה נזיר. אף שמה שאמר שיהיה נזיר להקריב בבית חוניו הוא בטל. מ"מ הא אין כוונתו אלא אם יהיה טורח לבה"מ לא יהיה נזיר וזה מועיל. כיון דאם לא יהיה טורח יקריב לבה"מ אינו אלא תנאי בעלמא. וק"ל:

18 בא"ד ותירץ הר"א וכו' אבל ע"מ שתפטור אותי משאר וכו'. לכאורה משמע מדבריו דמחילה מועיל. והוא סותר מ"ש לעיל דאין מחילתה מחילה מיהו זה אינו דהא קאמר לעיל בהדיא בדף נ"א ה"מ ר"מ היא דמחילה אינו מועיל בלא כתב לה מאתים וכן בשמעתין לר"מ ולר' יהודה משמע דמחילה בע"פ אינו מועיל ודוקא בכותבת. ודוחק לומר דמיירי שיפטרנה בכתב. ותו דאני מסופק אם שייך בשאר וכסות שתכתוב התקבלתי לעולם וכ"ש בעונה. ונראה דס"ל כמ"ש לעיל דנהי דיכולה לחזור בה. אבל כל זמן שאינה חוזרת מועיל המחילה אפילו בעונה כדאמרינן בדף ס"א ברשות כמה דבעינן. וא"כ שפיר שייך תנאי ע"מ שתפטרני ולא תחזור. ועוד יש לומר דס"ל דהא דמחילה אינו מועיל לר"מ היינו משום חיזוק והוא מדרבנן. ומדאורייתא היה מועיל המחילה. אלא דעשו חז"ל חיזוק לדברי תורה. וכיון דס"ל לר"מ דתנאי מועיל בדרבנן א"כ כשאומר ע"מ שתפטרני שפיר הוי תנאי. וכיון דאיכא תנאי ומחילה מועיל. אבל תנאי לבד שאומר על מנת שאין לך עלי. או מחילה לבד אינו מועיל. ובזה היה נכון מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה ושמעינן וכו' דילמא כ"ש בדרבנן וכו' דיש לומר דמדייק מדלא קאמר ר"מ רבותא דעל מנת שתפטרני משאר אינו מועיל. משמע ליה דבזה מועיל משום דבדרבנן תנאו קיים אך נראה דדעת הפוסקים אינו כן דמשמע דבשום ענין אינו מועיל מחילה אפילו על תנאי שתמחול. אם לא בכותבת לר"מ. ואף נימא דהחיזוק הוא מדרבנן מ"מ כיון דעיקר מדאורייתא לא מהני ביה תנאה כמו בכתובת אלמנה. וק"ל:

19 בגמרא מילתא דשכיחא עבדו בו וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלעיל קאמר תיקנו מצוי למצוי. דפירות מצוי יותר מכתובה. ולכאורה היה נראה דיש לחלק דפירות שתקנו תחת פרקונה שאני. דבכתובה כיון דליכא דבר כנגדו עשו חיזוק. אבל פירות ופרקונה יכולין לימחול זה לזה. דאף דכתבו התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות. היינו בע"כ דידיה. אבל כששניהם רוצים יש לומר דמועיל ואף דלפעמים הוא טובת הבעל כגון שיש לה נכסי מלוג הרבה דעדיפא טובא מתקנת פרקונה. מ"מ זהו מילתא דלא שכיחא דעל הרוב מספיק תקנה זו כנגד תקנה זו. ונהי דברישא דמתניתין ר"פ הכותב בכותב לה דין ודברים הוא אוכל פירות אלא שמכרה ונתנה קיים. ע"כ הוא חייב בפרקונה שהרי הוא אוכל פירות. ואפ"ה מועיל לענין מכירה. ש"מ דלא עשו חיזוק. מ"מ הא רישא הוא רבנן דר"י. וסתמא הוא ר' מאיר דס"ל דבדרבנן לא עבוד חיזוק. ור"י אפשר דבאמת סבירא ליה דלא מהני. אך נראה דזה דחוק. דמסתמא ר"י דקאמר לעולם הוא אוכל פירי פירות. היינו בחייב בפרקונה. ואפ"ה משמע דלא פליג בהא את"ק. דמועיל אמירה כדתני ר' חייא שם. ושפיר מקשה. אלא דלע"ד יש לתרץ קושית מהרש"א ז"ל בפשטות דודאי כתובה מצוי טפי דהוא בכל הנשים. ולעיל לענין שיורש הבעל כתובתה אמרינן דאינו מצוי שתמות היא קודם. אף דהתוס' לפי שיטתם לעיל דף נ"ב כתבו דמצוי טפי מיתה בנשים. אבל עכ"פ אין לדמות לכתובה בחיים דהוא בכל הנשים. ועיין מ"ש לקמן בר"פ הכותב דף פ"ג ע"ב בזה. וק"ל:

20 שם כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. צריך להבין מנ"ל אפילו בתנאה. דנהי דכתבו התוס' לעיל דמשמע לא מבעיא היכא דלית לה. אלא אפילו היכא דאית לה. או כפירש"י כאן דמשמע דאע"פ שגובה לבסוף מ"מ דילמא דוקא בלשון מחילה. ומנ"ל לדמות דתנאי לא מהני. כיון דהתנה בפירוש דאדעתא דהכי קידשה ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת וכו'. דאין סברא כלל לומר דהתנאי הוא ע"מ שתמחול והיא מקיימת אלא שאינו מועיל דכבר הקשינו בזה אפילו בשאר וכסות ע"ש. וכ"ש הכא בכתובה אם היה דעתו ע"מ שתמחול וכי אינה יכולה למחול לאחר שתתאלמן או תתגרש. דנהי דלא מועיל מחילה כשהיא תחתיו משא"כ אח"כ ליכא מאן דפליג. ומנ"ל להש"ס דתנאי בטל. דילמא בעילת זנות הוא דהוי בכל ענין מדנקט כל הפוחת אבל מנ"ל דאינו מועיל בתנאי ותו דלעיל דף נ"א קאמר הש"ס באמת אמתניתין דשם ה"מ ר"מ היא דמחילה לא מהני. ונהי דאין להקשות איפכא למאי דמסיק הכא דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא וה"ל מתנה על מה שכתבו בתורה דילמא מחילה מהני דממילא נשמע דמחילה לא מהני דאל"ה אע"ג דתנאי בטל מ"מ היא ניסת לו אדעתא דהכי ומוחלת כדאיתא בב"מ בס"פ השוכר במתנה שואל להיות כשומר חינם דמעיקרא לא שעבד נפשיה כנ"ל וכפירש"י שם אבל הכא קשה דמנ"ל דתנאי לא מהני. ונלענ"ד דמזה ראיה למ"ש בש"ע אה"ע סימן ס"ו סעיף ג' דכשכותב לה כתובה והיא מוחלת בע"פ לא ה"ל בעילת זנות. ודוקא כשכותבת לו התקבלתי ה"ל בעילת זנות אע"ג דכתב שם בסימן הנ"ל סעיף ט' דבתנאי תנאו בטל וה"ל בעילת זנות. ע"ש בדברי האחרונים דנתקשו בזה דמנ"ל. ובתחלה נראה דהטעם בזה דלא מיבעיא להנך פוסקים דס"ל בכל שט"ח לא מהני מחילה בע"פ א"כ יש לומר דבהכי סמכה דעתה דאינו מועיל. אלא אפילו החולקים בשאר שטרות. מ"מ הכא דאיכא שטרא ותנאי בית דין עדיף טפי. ועד כאן לא אמרינן דה"ל בעילת זנות אלא בלא כתב לה כדמתניתין דלעיל דף נ"א. א"נ בכותבת לו התקבלתי ועוד ככתוב לקמן בסמוך בס"ד טעמא מעליא בזה. אבל בתנאי שהתנה עמו שפיר ה"ל בעילת זנות אע"ג שהכתובה תחת ידה כמפורש שם. אלא דצריך להבין מהיכא נפקא להו חילוקי דינים אלו:

21 ולכאורה היה נראה לי דנפקא להו מקושית הש"ס לעיל דף נ"א מני ר"מ היא וכו'. דקשה מנ"ל להש"ס בדר"מ דאפילו שלא כתב כתובה לא מהני מחילה דילמא הא דמרבה מכל הפוחת דאפילו אית לה ה"ל בעילת זנות היינו במחלה לו בע"פ היכא דאיכא כתובה דהא לר"י הוי ס"ד הכי כמ"ש שם דדוקא במקום כתובה בעינן כתיבה כמ"ש שם. ועמ"ש שם בתוס' ד"ה מני וצ"ל דבמקום כתובה ומחלה לו בע"ע פשיטא להש"ס דלא ה"ל בעילת זנות ועל כרחך דמיירי בלא כתב לה ואפ"ה אינו מועיל בע"פ. מיהו זה דחוק לאוקמי לדר"מ בלא כתב לה דא"כ קשה מאי אריא כל הפוחת הא אמרינן בסמוך דזו דברי ר"מ דאפילו אינו פוחת כלל כל שלא כתב לה ה"ל בעילת זנות וע"כ בדכתב לה. וצ"ל דהמקשה שם לא ידע מהא דר"י אמר שמואל שזו דברי ר"מ אלא שזה דוחק וכ"ש לפמ"ש לקמן דהא דרב יהודה אמר שמואל הוא מוכרח מדר"מ ור"י וצ"ל דמוקי לה במקום שאין כותבין כתובה כפירש"י לקמן. ויותר יש לומר כמ"ש שם התוס' דהוי ס"ד דר"מ בכתבה לו נמי פליג ומדמי כי היכא דכתיבה אינו מועיל בכתובה. הכי נמי מחילה בע"פ אינו מועיל בלא כתיבה. כמ"ש שם בתוס' ד"ה מני וכו'. ופי' כל הפוחת כמבואר שם. מיהו לפי האמת אינו כמ"ש התוס' שם דלר"מ נמי כתיבה מועיל זולת לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל אפילו לפי האמת לר"מ אינו מועיל שום כתיבה ונלפענ"ד דבאמת מהכא נפקא ליה להש"ס דר"מ מיירי אפילו בתנאה משום דקשה ליה ממ"נ אי בלא כתב לה כתובה מאי אריא דפוחת בל"ז ה"ל בעילת זנות כדר"י אמר שמואל. ואי בכתב לה כתיבה אי מחילה בע"פ לא ה"ל בעילת זנות כסברת הש"ע וכמ"ש טעמו לעיל ובסמוך יבואר יותר. ואי בכתבה לו הא מהני אפילו לר"מ כמ"ש לעיל לפי האמת. ואיך משכחת באית לה דלהוי בעילת זנות משום דרוצה לפחות. וע"כ צ"ל דמיירי בתנאה דכיון דהתנא לא סמכה דעתיה אפילו בע"פ ואיכא כתובה. והמקשה דלעיל דף נ"א לא ניחא ליה לאוקמי בתנאה ומוקי לה כנ"ל. ואפשר דהוי ס"ל דלר"מ נמי כתובה מדרבנן כיון דמוקי מתניתין שם כר"מ ונקט טעמא מפני שהוא תנאי בית דין כמ"ש בספר פני יושע שם במתניתין ועמ"ש שם לתרץ לפי המסקנא דמוקי נמי כר"י. אבל המקשה הוי ס"ל דבאמת כתובה דרבנן ומועיל תנאי. וע"כ צריך לאוקמי כנ"ל כן נלענ"ד בשיטת הש"ע. ויבואר עוד בקונטרס אחרון. ודוק:

22 תוס' ד"ה ושמעינן וכו'. מדלא נקט שאר כסות ועונה וכתובה וכו'. הנה מ"ש כי היכי דנקט עונה וכו'. אינו מוכרח לפמ"ש לעיל דלהכי נקט ר"י הלשון בדבר שבממון. משום דבאמת איכא פלוגתא דתנאי בשאר ועונה דקרא דאיכא דמפרשי להיפך דשאר הוא תשמיש. ועונה הוא מזונת. ואיכא למיטעי. א"כ שפיר הוצרך לומר עונה דדילמא לר' יהודה באמת עונה הוא מזונת ולר"מ שאר הוא מזונת. ולולי דבריהם ז"ל נראה לפענ"ד לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת דהא דמקודשת אע"ג דהתנה בפירוש משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן. יש לומר דזהו דוקא בדאורייתא. אבל בדרבנן לא שייך לדמות לבני גד ובני ראובן ולמה תהיה מקודשת כיון שהתנה. ואף שכתבנו לעיל בסמוך לר"י דמשום דא"א עושה בעילתו בעילת זנות מקודשת וחייב בכתובה. מ"מ לר"מ זה אינו כמו שיבואר לקמן בדף נ"ז דלר"מ דאיכא גם השתא בעילת זנות לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אם כן ממילא קשה דלמה תנאו בטל בדרבנן. ודוק:

23 שם תוס' ד"ה אין עושין וכו'. כשקיבל עליו אחריות וכו'. הרי"ף ז"ל לא כתב זה כשקיבל אחריות ועיין בחלקת מחוקק וב"ש סימן ס"ו. ולכאורה היה נ"ל דזהו כוונת רש"י ז"ל שפירש לעיל דף ז' אתפסוה למשכון. וכן משמע לשון אתפסוה שאינו אלא למשכון עד כתיבת כתובתה. ובזה מיושב קושית הר"ן דהוי כקנין בשבת וזהו ביחוד גמור לחלוטין אבל משכון בעלמא מותר למשכון בשבת כדאיתא בח"מ סימן ע"ג. ובזה א"צ לקבלת אחריות דלא מבעיא אחריות שמא יזולו דפשיטא דמשכון היכא דזול פסידא דלוה הוא ואפילו אם יאבדו לא מבעיא למ"ד דמלוה על המשכון שומר חנם דלא חיישינן שתפשע בהן. ואפילו אם נימא דש"ש היא משום דתפסה אכתובה. הא משמע מפירש"י ד"ה שלא קיבלו וכו' דלא חייש אלא לאונסא דמסתמא תשמור מגניבה ואבידה ובאונסין לכ"ע פטור אפילו לפמ"ש הב"י שם דמסתמא היה אחר החופה שהנשואין היו בד' בשבת ע"ש ונדמהו למשכנו שלא בשעת הלוואתו דלדעת רש"י ז"ל חייב באונסים. מ"מ נ"ל דלפמ"ש הפוסקים באה"ע סימן פ' באשה ששברה כלים דפטורה דהוי ליה שאלה בבעלים. א"כ כ"ש הכא דבכל ענין פטורה מאחריות אפילו מפשיעה כיון דכבר היה אחר החופה שכבר משועבד לה. מיהו לע"ד א"צ לכל זה דאפילו נינא דחייבת באחריות מ"מ כיון דלא התפיסה אלא למשכון עד אחר השבת שיכתוב הכתובה א"כ פשיטא דאם יאבד בענין שתחחייב לשלם לא ינכה זה מכתובתה. דהא היא מחויבת לשלם מיד אחר שבת מנכסי מלוג שלה. והבעל אינו חייב עד אחר שתתאלמן תדע וכי אשה אסורה ללות מבעלה ולשלם לו דבשביל זה אינה קלה בעיניו להוציאה דהרי תגבה ממנו דבשלמא כשיחד לה לעולם שפיר אם יאבד לא יכול לתבוע ממנה. א"כ בזה שפיר תהיה קלה בעיניו להוציאה משא"כ כשאינו למשכון אלא עד לאחר שבת אין בזה איסור וא"צ לקבלת אחריות וא"ל מהא דקאמר בב"ק דף פ"ט השתא נמי גבי לה בחבלה והא יכול לגבות החבלה מיד זה אינו דהתם בדלית לה מיירי וכבר חבלה בו וחייבת לו אבל פשיטא דיכול להלוות לאשה ויכול להפקיד אצלה או להשאילה אפילו לית לה ולא חיישינן שמא יאנס ולא יהיה לה לשלם ותהיה קלה בעיניו להוציאה משא"כ הכא נראה דמיירי ביחוד גמור ולא למשכון ולהכי חייש ר"י לזולא דפסידא דידה הוא ובזה מיירי ע"כ הש"ע בסימן ס"ו שכתב שיקבל עיליו זולא ע"כ ביחוד גמור מיירי ושפיר נתקשה בזה החלקת מחוקק דאסור משום קנין בשבת ואין ראיה ממשכון שכתב הב"ש ליחוד גמור דהוא הקנאה ואפילו אי מיירי למשכון מ"מ כיון שהיא לכל ימיה. אם תתחייב תהיה קלה בעיניו להוציאה דאינה מחויבת לשלם כנ"ל. ודוק:

24 וכל זה כתבנו לפי דברי התוס' ז"ל ואלולי דבריהם ז"ל נראה דעת הרי"ף דא"צ לכל זה דנהי דר"י ס"ל הכא דחיישינן לאבידה וזולא היינו משום דלשיטתיה אזיל דס"ל הכא דרשאי למחול ומיירי בתחלת הנשואין אבל למאי דקי"ל כר"מ ור' יהודה דאין מועיל מחילה כלל בע"פ אפילו אם ייחד מטלטלין אפ"ה כל נכסיו אחראין כדאיתא במשנה לעיל דף נ"א וכתקנת שמעון בן שטח א"כ אין חשש אם יאבדו או יזולו דעכ"פ נכסיו אחראין ואכ"פ מועיל מה שהתפיסוה כדי שתסמוך דעתה דלא חיישא לאבידה וזולא ות"ק דר' יוסי נמי ס"ל בהא כר' יוסי דרשאי ולפי דעת המקשה הכא פי' דברי ר' יוסי דמה תיקון העולם יש בזה לייחד מטלטלין שיפטור בזה אלא אין מועיל מחילה כלל והתרצן השיב דמחילה מועיל אלא הוא הטעם כיון דיחוד מועיל לכך חיישינן שמא יאבדו א"נ יש לומר דהת"ק ס"ל דנהי דמחילה אינו מועיל לגוף הכתובה כר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ובדאורייתא עבוד חיזוק אבל לתקנת שיהיו כל נכסיו אחראין דהוא מדרבנן מועיל מחילה אבל אנן דקי"ל כתובה דרבנן ובדרבנן עביד חיזוק ואינו מועיל שום מחילה וליכא איסור ביחוד כלל ועיין מ"ש בסמוך בד"ה אבל קיבל וכו' והדברים ברורים לע"ד. ודוק ועיין קונטרס אחרון סימן ס"י:

25 בא"ד אם יאבדו או יזולו עכ"ל. כוונתם דא"ש אפילו לר' יוסי דכיון שמקבל עליו זולא מודה ר' יוסי דהא אזיל ליה טעמא דידיה מפני שאין קצובים ופוחתים ואע"ג דת"ק סתמא קאמר אבל קבל עליו אחריות ל"ל כפירש"י דפריש ליה תנא קמא דלא חייש לזולא וכו' והוא דחוק ואלולי דבריהם ז"ל היה אפשר לומר כיון דתקנו חז"ל שיהיו כל נכסיו אחראין והיינו שתוכל לגבות ממשועבדים ג"כ כדאיתא לעיל דף נ"א א"כ היכא דאיכא חששא לענין משועבדים דלא ידעה דמחלה ג"כ אינו מועיל מחילתה. ומצינו לר"י דאמר בזה הלשון עצמו גבי שבח קרקעות בגיטין דף נ' דאין טורפין ממשעבדי מפני שאין קצובים ולפי מ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"ב דאפילו יש קצבה למעלה כיון דאין קצבה למטה על קבלת זולא שפיר יכולים לומר הלקוחות הנחתי לך מקום ואינה יכולה לגבות ממשעבדי אם יזולו וא"כ מאי מועיל קבלת זולא. ות"ק אפשר דל"ל סברת אין קצובים א"נ דל"ל אחריות ט"ס כר"מ ובל"ז כתבנו לעיל דת"ק ס"ל כר"מ ולפ"ז א"א לומר כסברת התוס' דמיירי לעיל שקיבל אחריות זולא ודוק:

26 תוס' ד"ה אבל קיבל וכו'. הנה התוס' לשיטתיה אזלי כמ"ש בסמוך אך באמת לא הבנתי דכיון דס"ל לר' יוסי דמועיל מחילה בגוף הכתובה אע"ג שתהיה קלה בעיניו להוציאה. מכ"ש שיועיל לתקנת שמעון בן שטח דנהי דתיקן לכתוב כן בתחילה ואפילו לא כתב לה כדאיתא במשנה לעיל דף נ"א ועיין מ"ש שם ומ"מ ודאי לר"י מועיל המחילה אע"ג שתהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דאיהי ניחא לה לא קפדינן לדידיה. ואפילו לת"ק דר' יוסי לפמ"ש לעיל דכיון דס"ל דמועיל היחוד דאם יאבדו יפטר הבעל אם לא שקיבל אחריות ע"כ דס"ל דמועיל מחילה בתקנת כל נכסיו אחראין אלא דחייש שמא יאבד ולא ידעה דמחלה. ודוחק לומר דאין עושין ואינו מועיל דמנ"ל לפרש כן. ולפ"ז נלענ"ד דיש לומר דהא דבמתניתין דלעיל דף נ"א נקט שוה מנה במאתים לרבותא נקט דהא מוקמינן לה כר"מ ור"י דלא מהני מחילה א"כ לא מבעיא אם ייחד במאתים דאינו מועיל דאם הוזלו גובה משאר נכסים משום דלא ידעה דקמחלה אלא אפילו שוה מנה במאתים דידעה וקמחלה אינו מועיל ולשיטת התוס' צ"ל דלא אתיא כרבי יוסי דחייש שמא יוזלו דאל"ה אפילו שוה מאתים נהי דנימא כיון שיש לו פירות אין בו משום תקנת שמעון בן שטח מ"מ ניחוש שמא יוזלו דבלא"ה לא אתי כר' יוסי דהא סבירא ליה דמחילה בע"פ אינו מועיל כדאיתא לעיל א"נ יש לומר כיון דאין אונאה לקרקעות לא חיישינן שמא יוזלו אפילו לר' יוסי ודוק:

27 ולפי זה נלענ"ד לישב מה שדקדקו התוס' לעיל בר"פ אע"פ דף נ"ה דגבי מטלטלי לא נקט יחוד וגבי ארעא נקט לשון ייחד לה. ולפי דברי התוס' אלו דבמטלטלי צריך לקבל אחריות וכדקאמר שם באמת דאף דליתנהו בעיניה צריך לשלם לא אתיא שפיר לשון יחוד אבל בקרקעות א"צ לקבל אחריות. כדמשמע מדבריהם הכא שפיר שייך לשון יחוד. וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש דלעיל נמי מיירי באתפסוה למשכון ובמשכון האחריות על הבעל כנ"ל. יש לומר דלעיל נמי מיירי במשכון ואף דמלוה על המשכון קי"ל דצריך שבועה היינו בתובע מעות אבל כשרוצה לתפוס החפץ א"צ שבועה כדאיתא בח"מ סימן ע"ב והיינו דלא נקט במטלטלי לשון יחוד וק"ל:

28 בא"ד שהאשה לא תתן לו וכו'. לכאורה קשה דפשיטא אם יעשה בהן סחורה דיתחייב באחריותן אפילו באונסים. וצ"ל דאפ"ה כל שלא קיבל אחריות בתחלה היא יריאה פן יכפור וצריך בכל פעם עדים ושטר כדאיתא בח"מ סימן צ"ו אבל כשקיבל אחריות בתחלה היא נאמנת במיגו דנאנסו. וצ"ל דנאמנת לומר נאנסו להוציא ממנו ועיין בסמ"ע וש"ך ריש סימן ע"ב לענין משכון שנחלקו בזה. ומ"מ קשה דהא קודם תקנת שמעון בן שטח כשהיה מיחד לה ע"כ היה צריך לקבל אחריות כדקאמר הכא ת"ק ור"י ואפ"ה תיקן שלא יועיל. ויש לישב ע"פ מ"ש התוס' ס"פ האשה שנפלו ויבואר שם בס"ד. ולפמ"ש לעיל דס"ל לר"י דמהני מחילה כשהיא מתרצה א"צ לכל זה וא"ש טפי ודוק:

29 שוב נלענ"ד דיש לומר דאף התוס' ס"ל דלפי המסקנא מועיל מחילה לר' יוסי ולת"ק לתקנת שמעון בן שטח דהא אפילו לכתובה מועיל וכל דבריהם הוא לפי הס"ד דמקשה. דלר' יוסי לא מהני מחילה. א"כ מה מועיל אפילו יקבל אחריות זולא הא איכא משום תקנת שמעון בן שטח. והוצרכו לחלק דבאחריות ליכא משום חששא דיאמר לה טלי. ותו דלפמ"ש התוס' בד"ה אין עושים וכו' דלעיל דף ז' מיירי בקיבל אחריות אבידה וזולא קשה דאכתי איכא משום תקנת שמעון בן שטח. ודחיקא להו דס"ל לרב אמי כר' יוסי דמהני מחילה. והצרכו לחלק דבאחריות ליכא משום תקנת שמעון בן שטח. ולפמ"ש דלעיל מיירי באמת למשכון א"צ לזה. ועוד נראה דיש לומר כמ"ש לעיל דאפילו לדעת המקשה דאין מחילה מועיל לר' יוסי היינו בגוף הכתובה דיש לומר דס"ל כר"מ דכתובה דאורייתא ועשו בו חיזוק. אבל מקנת שמעון בן שטח שיאמר טלי מהני מחילה. ובזה נלענ"ד דמתורץ מה דקשה לכאורה לפי מאי דאמר לקמן דבסוף ביאה מודה ר' יוסי דאין מחילה מועיל. א"כ מאי מקשה דילמא התם אין עושים מיירי לאחר נשואין דאין מחילה מועיל ולפי מה שכתבתי דלדעת המקשה ע"כ צריך לומר דס"ל כתובה דאורייתא. ובדאורייתא עבוד חיזוק ולא בדרבנן. אין סברא כלל לחלק בין תחילת ביאה לסוף ביאה דאדרבא לאחר הנשואין דכבר נתחייב מועיל המחילה טפי כמו לאחר גירושין ונתאלמנה דמועיל המחילה לכ"ע וכמו שיבואר לקמן דף נ"ז. והא דאמר לקמן דמודה בסוף ביאה היינו משום דבדרבנן עשו חיזוק. ודוק: